אחת המטרות הנוספות שלנו היא לאפשר חשיפה והכרות עם בלוגרים בעלי ידע ותשוקה למוזיקה שעושים זאת בחינם ומשקיעים את הדבר היותר חשוב ויקר מכסף שהוא זמן!
מיותר לציין שבלוגרים מישראל הם בעלי ידע עשיר במוזיקה לפעמים יותר מכל מיני עיתונאים של אתרים גדולים בחו''ל, מלבד זה אחד היתרונות הוא שפה, אתם יכולים לפתח שיחה ולשאול שאלות ולקבל המלצות ממש במרחק מקלדת או מסך סמארטפון ואני בטוח שהם יהיו מאוד שמחים לענות לכם.
כל בלוגר שהשתתף בכתבה, התבקש לכתוב על עטיפה אהובה, לא משנה איזה סגנון מוזיקלי וגם לא משנה אם אהב את האלבום עצמו, העיקר שאהב את העטיפה.
כל בלוגר שהשתתף בכתבה, התבקש לכתוב על עטיפה אהובה, לא משנה איזה סגנון מוזיקלי וגם לא משנה אם אהב את האלבום עצמו, העיקר שאהב את העטיפה.
כמו כן, אנחנו מאוד ממליצים להיכנס לאתרים של הבלוגים, לעשות לייק לעמוד הפייסבוק שלהם ובזאת להראות תמיכתכם וגם לגלות בעצמך עולם שאנחנו כל כך אוהבים, עולם המוזיקה. (תוכלו לקרוא על כל הבלוגים שנמצאים פה ואתרים נוספים, אצלנו ב"אתרים מומלצים")
קצת על העטיפות
הצורך של העטיפות,לפחות ככה היה עם התקליטים, לשמור מהנזק שיכול להיגרם לתקליט. העטיפה היא בסך הכול קרטון בצורה של ריבוע, אבל עם כל כך הרבה חשיבות ונוסטלגיה להמון אנשים.
העטיפה היא אחד הדברים הראשונים שאתם נחשפים אליהם בחנות של תקליטים או דיסקים וגם בעידן הדיגיטלי, כאשר אתם מדפדפים בין עשרות אלבומים העומדים לצאת או שיצאו.עטיפת אלבומים טובה (או רעה) יכולה להשפיע על החלטת הקניה של אלבום.
תודה לכל המשתתפים ולאנשים שעזרו (שי,יבגני,שרית וליאונה)
וכמובן לקוראים שלנו,
וכמובן לקוראים שלנו,
תהנו מהקריאה.
צוות "מטאל וחיות אחרות"
I
 |
| אומן העטיפה - Barry Godber |
כותב הביקורת: דניס מפודקאסט "מטאל וחיות אחרות"
את העטיפה צייר בחור צעיר בשם Barry Godber. בזמנו Pete Sinfield, היה כתב הליריקה באלבום הזה של הלהקה ובכמה אלבומים הבאים, Barry Godber היה הצייר היחידי שהכיר והבחירה שלו הייתה פשוטה. בציור רואים פנים של איש, כנראה אותו Schizoid Man שהלהקה שרה עליו,אשר נראה צועק מפחד עם עניים עצובות מאוד. התמונה ממש יוצאת מהגבולות המרובעים של העטיפה עצמה. אני רק יכול לדמיין את העטיפה העוצמתית הזאת בחנויות התקליטים בסוף שנות ה-60, בטוח הייתי קונה את התקליט אפילו בלי לבדוק את המוזיקה, רק בשביל שהעטיפה המדהימה הזאת תקבל מקום באוסף שלי.
 |
| "..התמונה ממש יוצאת מהגבולות המרובעים של העטיפה עצמה..." - החלק הפנימי והחיצוני של העטיפה |
לצערי, Barry Godber מת מהתקף לב בגיל 24. זהו ציורו היחיד, הוא כמעט ולא הספיק לראות את העטיפה. תמיד שמעתי על הלהקה King Crimson, אבל ההכרות האמיתית שלי עם הלהקה התחילה לא לפני הרבה זמן, אז בתור סטודנט להנדסה יכולתי לבחור קורס כללי ובחרתי בקורס "סגנונות מוזיקליים במאה ה-20".
בקורס דיברו על מוזיקה שחורה, כמו גוספל ובלוז. אחרי כמה שיעורים, עברנו למוזיקת רוק המוקדמת של שנות ה-60 ולעט לעט המרצה התחיל לדבר על להקות פרוגרסיביות הראשונות, ששילבו מוזיקה קלסית ומוזיקת רוק ביצירות שלהם. לדוגמה, להקת Procol Harum עם השיר המפורסם A Whiter Shade Of Pale שבו הלהקה שילבה מוזיקת רוק עם יצירתו של באך.
באחד השיעורים המרצה התחיל לדבר על האלבום שנחשב לראשון ואחד המשפיעים בז'אנר של רוק פרוגרסיבי, כמובן In the Court of the Crimson King.
 |
| Barry Godber בחנות תקליטים,עם העטיפה היחידה שעשה |
כל השירים באלבום הענק הזה מצוינים, מ-In the Court of the Crimson King האפי והעצוב, עד לשיר שאני יודע שלא כולם אוהבים Moonchild. הקול של הזמר Greg Lake, שמת לפני כמה חודשים ועד הגיטרה הצורחת של Robert Fripp. האלבום הוא מיוחד בדיסקוגרפיה של הלהקה מבחינת סאונד, כי Robert Fripp כל הזמן שינה את ההרכב, אולי האלבום הכי קרוב לסאונד של האלבום הזה הוא אלבום המשך In the Wake of Poseidon, שהלהקה ניסתה "לחכות" את הסאונד של אלבומה הקודם והמצליח. ללהקה היו הרבה הרכבים והרבה תקופות שונות שהם ניסו גישות שונות וחדשות של מוזיקה.
 |
| עטיפה אחורית של האלבום |
זה יהיה אלבום RED.
כמו כן, In the Court of the Crimson King, פתח בפני את הדלת למוזיקה הפרוגרסיבית והאקספרמנטלית שאני כל כך אוהב ומעריך. בעיניי העטיפה של Barry היא אחד מהאלמנטים שעזרו לי לפתוח את הדלת המטפורית של הטעם המוזיקלי שלי!
II
 |
| אומן העטיפה - Neon Park |
מחבר הביקורת: ליעד מהבלוג "Song Remain The Same"
קישורים: עמוד פייסבוק, בלוג.
כשנתבקשתי ע"י דניס לכתוב על עטיפה שאני תמיד זוכר לטובה ותמיד נצרבת לי בראש, מהרגע הזה קפצו לראש אלפי אופציות: צבעים, פונטים, פריטים וציורים, תמונות ותצלומים שזורמים בלי סוף. אחד מהבאגים שלי בהאזנה הוא שאני נדלק על אלבומים ברגע שאני רואה את העטיפה שלהם. יש משהו בצד הוויזואלי שתמיד מושך. וגם אני שאוהב אמנות וחושב על ציורים כמין יקום פרטי כזה, תמיד נמשך לעטיפות המסקרנות. זה תמיד קרה לי עם אלבומים שלבסוף הפכו להיות מהפייבוריטים שלי: Revoler של הביטלס, Pink Moon של ניק דרייק, Islands של קינג קרימזון, ועוד רבים שחלקם נמשכתי לעטיפה ממש ובמקרים מסוימים המוזיקה לא עשתה את זה. אז הפעם, החלטתי ללכת על אלבומים אחרים. על עטיפות שלא דיברתי עליהן הרבה, ואת העטיפה שלבסוף בחרתי (אחרי התלבטות לא קלה גבירותיי ורבותיי [זה אף פעם לא קל...]) היא של המאסטרו הגדול, אחד המוזיקאים האהובים עליי: פרנק וינסנט זאפה באחת הלהקות האהובות עליי: The Mothers of Invention, באחד האלבומים האהובים עליי: Weasels Ripped My Flesh מ-1971. כשמסתכלים על העטיפה: חלק מזועזע, חלק צוחק. עטיפת פופ ארט בעיצוב צ'יזי אמריקאי במכוון, כשנראה האמריקאי המושלם בפרסומת לסכין גילוח, כשהסכין גילוח היא... ובכן... סמור.. (יענו השם אומר הכל).
 |
| ה"אימהות" בשנות ה70 עם פרנק זאפה במרכז |
כשאני הסתכלתי בעטיפה הזו לראשונה חשבתי: "הא נחמד.. משעשע שכזה". אבל כשנכנסים עמוק לזאפה וספציפית לתקופה הזו של הmothers מבין עד כמה העטיפה הזו היא חלק בלתי נפרד מההומור המעוות והמדהים של זאפה. המסגרת הפופ ארטית באווירה סוראליסטית. פעם חשבתי שלסוריאליזם, צריך להיות מחוץ לעולם, לברוח מהמציאות. לקח לי זמן לקלוט שאפשר גם סוראליזם ביומיום. והטכניקה הזו, של שימוש באובייקטים מהיומיום ולהחליף אותם בדברים אחרים שגורמים לכל זה להיות הזוי וכאילו מחלום (מישהו אמר רנה מגריט?).
 |
| עבודות נוספות של הצייר Neon Park, מימין אלבום של להקת Little Feat מ1972 ומשמאל אוסף שלDavid Bowie מ1973 |
כמו העטיפה הזו, בדיוק ככה המוזיקה של האלבום. מדובר באחד האלבומים הכי קיצוניים של זאפה שאפילו המעריצים הכבדים מתקשים איתו. אני חושב שזהו אחד ה-אלבומים. פרי ג'אז פסיכי מתובל בטירוף של חברי הלהקה שבהאזנה הראשונה מכרסמים אותך מבחוץ כמו בעטיפה. אבל ככה נכנסים לך עמוק ממש... היום אי אפשר שלא להעלות חיוך וגם לצחוק קצת כשמסתכלים על העטיפה הצהובה הזו שנוצרה ע"י Neon Park, כשזאפה הוא אחד ממיני שמות שהאיש עיצב להם את העטיפות. הרעיון שנלקח מפרסומת למכונת גילוח ואיור של גיליון של עיתון ושמו Men's Life הוביל לשילוב השניים בניצוחו של המאסטרו שתמיד היה לו מה להגיד על הכול.
 |
| מימין פרסומת למכונת גילוח בעיתון ומשמאל עטיפת אלבום Men's Life |
בייחוד אמריקה: ואולי עם העיצוב הצ'יזי, והדמות האמריקאית זאפה מנסה להגיד משהו על תרבות הזבל האמריקאית. זו הייתה הראייה שלי לגבי אחת העטיפות הכי מצחיקות לאחד האלבומים שאני הכי אוהב. הייתה צריכה להיות אייקונית לפחות כמו עטיפות מפורסמות אחרות. ומי שאוהב אוונגרד, וכשקורעים לו את עור התוף, כשמדברים שטויות אקראיות עם שירת פלצטו, אז יאללה בואו, זה יהיה טוב!
III
 |
| אומן העטיפה - Mimi Cabell |
מחבר הביקורת: דני מהמגזין "Slowly Growing Deaf"
קישורים: עמוד פייסבוק, אתר.
השם המפוצץ The Chemistry of Common Life הולם את אלבום האולפן המלא השני של Fucked Up כמו כפפה. באלבום הזה למעשה גיליתי את FU שהפכו לאחת הלהקות האהובות עלי מאז. הגעתי לאלבום הזה דרך כתבה במגזין Transworld Skateboarding שפשוט עשתה לי חשק לשמוע אותו בהקדם. אין הרבה כאלו, אבל יש מספר אלבומים שהעטיפה שלהם קצת מספרת את הסיפור של האלבום כולו, אבל במקרה של TCOCL נעימות החליל שפותחות את האלבום ואת השיר Son The Father יושבות אחד לאחד עם מראה העיר שמתעוררת עם הזריחה וכמו העטיפה והשיר הזה, האלבום הזה היה הדבר הראשון ששמעתי בדרך לעבודה במשך תקופה די ארוכה ולמעשה היה 'שיר הבוקר' שלי.
 |
| "...מראה העיר שמתעוררת עם הזריחה..." אפקט Manhattanhenge |
האלבום הזה הוא התפתחות נוספת במוזיקה המדהימה של ההרכב הזה ואולי פרט לסדרת המזלות(מוזמנים לחפש) האלבום הכי ניסיוני שלהם עד כה.
 |
| אלבומי "סדרת המזלות" |
יש פה הארדקור, אמביינט, מטאל, רוק אלטרנטיבי ובעיקר חבורה מאוד מוכשרת שיצרו ורקחו פה משהו מאוד מאוד מיוחד ומעולה.
IV
 |
מחבר הביקורת: לירן מהמגזין "Slowly Growing Deaf"
קישורים: עמוד פייסבוק, אתר.
האלבום הזה תפס אותי בתקופה מאוד קשה ומבלבלת בחיי – גיוס, אז ללא ספק כל תחושה שלי התחזקה פי 500 מתקופה של קושי נפשי ופיזי.
האלבום הוא מוזיקת סקא מקפיצה ונהדרת עם מילים שגורמות לך להסתגר בחדר מרוב שהן מדכאות, שזו המומחיות של סטריטלייט, ובדגש על הבחור העיקרי בלהקה – Toh Kay.
 |
| Toh Kay או בכינוי Tomas Kalnoky |
האלבום הזה היה גם שינוי בתפיסה של הלהקה, מאווירת "פילם נואר" מבחינת עטיפות האלבומים והוויב של המרץ', הם עברו לצבעוניות, שהמשיך לסרטוני אנימציה יפיפיים ומטרידים.
 |
| (Toh kay להקה קודמת של)Catch 22 מצד ימין אלבום משנת 2003 ומצד שמאל אלבום משנת 1998 של להקת
בשם Keasbey Nights,את האלבום הקליט שוב ב2006 כבר בלהקת Streetlight Manifesto עם עטיפה שונה.
|
ועטיפת האלבום הנ"ל היא שיא היצירה שלהם לטעמי. הוא אולי נראה פשוט מבחינת המראה, שלושה חלקים של התמונה שמחלקים את החיים עצמם: שמיים-אדמה-שאול. או לפני
החיים-החיים-אחרי החיים, כמו שתום שר בשיר הנושא.
וכך הסתכלתי על עטיפה זו מאות שעות במהלך חיי, עד ברמה שעם משכורת צבאית הזמנתי את התקליט מארה"ב רק כדי להסתכל עליו טוב יותר. ועד היום אני יכול פשוט להישאב אליו.
מחבר הביקורת: ברק מהבלוג "מוש פיט"
קישורים: עמוד פייסבוק, בלוג.
הלהקה קמה באמצע שנות השמונים בסינסינטי אוהיו על ידי שלושת החברים: גרג דולי הסולן, ריק מקולום הגיטריסט וג'ון קארלי הבסיסט. האלבום הוא אלבומה הרביעי של הלהקה והראשון שלהם בחברת תקליטים גדולה מה שאפשר ללהקה הפקה ראויה לחזון שלה באלבום הזה.
את העטיפה עיצבה ג'ודי סטרינגהם ועל הקונספט אחראי אנג'ל פרננדז. ההשראה לעטיפה הגיע מתמונה של הצלמת נאן גולדין.
 |
| צילום של Nan Goldin בשם "Nan And Brian in bed" |
האלבום עצמו עוסק בפרידה ויחסים עכורים ביותר בין שני בני זוג ורוב הליריקה בו מגיע מחייו האישיים של גרג דולי סולן הלהקה.
את האלבום שמעתי לראשונה בתקופת הצבא שלי אז לא ממש הבנתי והתחברתי לטקסטים שלו אולי כי לא חוויתי אז שברון לב וסיום של מערכת יחסים. אך לאחר שנים הדבר לא איחר לבוא. זה קרה במקביל לאיחודם של The Afghan Whigs והגעתם להופעה בישראל בשנת 2012. אני זוכר ימים בהם הייתי מקשיב לאלבום הזה כמה פעמים ואז ממש מצאתי את עצמי בכל אחד מהשירים בו. המוזיקה של האפגאנז היא שילוב מאוד מתוחכם בין רוק אלטרנטיבי לסול וRnB. שילוב שכזה היה מאוד ייחודי בנוף של הרוק בשנות ה-90 וזה הציב את הלהקה כאחת המסקרנות שבו. את מה שזמרי הסול ידעו להגיד דרך מוזיקה נעימה ומלטפת האפגאנז העבירו עם גיטרות חורקות מדיסטורשן, תופים חזקים השיר היפה אך גם המאוד חורקת של גרג דולי, ממש על גבול הבכי.
העטיפה מאוד הוסיפה לתחושה הכואבת של האלבום. הילדים בתמונה נמצאים בפוזה של מבוגרים אך הם משקפים לדעתי את המצב הנפשי של אנשים שנמצאים במערכות יחסים. לרוב ישנה תחושה שאנחנו מסוגלים להתעלות מעל הדחפים הכי בסיסיים שלנו כשאנחנו גדלים ומתבגרים אבל לבסוף אנחנו חוזרים למקום הילדותי בו הרגשות הכי חזקים וכל הפחדים צצים ועולים מעל פני השטח.
העטיפה מאוד הוסיפה לתחושה הכואבת של האלבום. הילדים בתמונה נמצאים בפוזה של מבוגרים אך הם משקפים לדעתי את המצב הנפשי של אנשים שנמצאים במערכות יחסים. לרוב ישנה תחושה שאנחנו מסוגלים להתעלות מעל הדחפים הכי בסיסיים שלנו כשאנחנו גדלים ומתבגרים אבל לבסוף אנחנו חוזרים למקום הילדותי בו הרגשות הכי חזקים וכל הפחדים צצים ועולים מעל פני השטח.
האלבום מציג ברובו את הצד של הגבר. הגבר האלים רגשית ופיסית וגם את הגבר המיוסר והכואב, הנבגד שגם בוכה בסתר. שירים כמו When We Two Parted, What Jail IsLike. אחד השירים הכי מוכרים מין האלבום הוא השיר Debonair שגם בקליפ שלו מופיעים ילדים בכל מיני סיטואציות קצת כמו בעטיפה. בשיר הגבר מודה בחטאים שלו והוא מודע לעובדה שהוא הולך להיענש בעדם, כאן המטפורה של הילד חסר ההבחנה נמצאת בשימוש, הילד שאינו מתחרט, שאינו רוצה להתבגר ולהתמודד עם המציאות ועם רגשותיה של זוגתו. הרעיון הזה נמצא בכמה שירים נוספים באלבום כמעין מוטיב ולכן אני חושב שבעטיפה הוחלט על שימוש בילדים כדי לתת את המימד הויזואלי של המטפורה הזאת.
חשוב לי לציין שיש באלבום גם שיר אחד מזווית הראיה של האישה בשם My Curse. השיר נכתב על ידי דולי אך באלבום הוא מבוצע על ידי הזמרת מרסי מייז מלהקת The Scrawl. בראיון דולי סיפר שהוא ניסה להדריך את מרסי בזמן הקלטת השירה ולאחר כמה טייקים היא שלחה אותו החוצה לאכול משהו בזמן שהיא הקליטה את השירה בלעדיו. התוצאה הייתה פרשנות של מרסי לטקסט מנקודת המבט שלה והשיר הוא אחת הנקודות החזקות ביותר באלבום כולו.
VI
 |
| אומן העטיפה - David Plowden |
מחבר הביקורת: רון מהבלוג "מאשין מיוזיק"
ואת הייחודיות הזו אפשר אולי לתמצת במילה ״מפעל״. Meantime בא אחרי עשור שבו מטאל ונויז שניהם עלו מהתחתית של המוזיקה האמריקאית אל מרכז הבמה, ולפני עשור שיישלט על ידי הצאצאים של שניהם. ולשני הזרמים הללו עולם ויזואלי חשוב ושונה בתכלית. למטאל, בעיקר ת׳ראש ודת׳ הייתה אובססיה לא קטנה לצלילים ודימויים אפוקליפטיים, משירים עד סוף העולם בשואה גרעינית דרך עטיפות אלבומים עמוסות גולגולות וגוויות מרוטשות. באותו הזמן לאמני נויז כבדים וכבדים פחות (המלווינס, סוניק יות׳) הייתה יומרה אחרת, רצון לדבר על היומיום דרך אמנות שמנסה לחרבן על היומיום הזה עם שירים ודימויים שנטלו השראה הרבה פחות מבתי קברות ודם והרבה יותר מתנועות אמנות אוונגרדיות, אסתטיקת קולז׳ים ומרד של פנזינים.
 |
| גרסה שניה של עטיפת האלבום |
 |
| "...בעוד שהקול החד-פעמי באדישות..." - Page Hamilton - גיטריסט וזמר של ה"HELMET" |
בהקשר הזה, העטיפה של Meantime מדגימה את המהפכניות והפונקציונלית הזו בצורה מושלמת. מיעוט הצבעים, אפקט ההדפס הכמעט פנזיני, אבל לא כניסיון יומרני לומר משהו על משהו, לא כמרד, אלא כייצוג של מציאות נוראית בצורה משמימה הרבה יותר: המציאות של מפעל. גם התמונה המקורית של העטיפה, ״פועל בתנור של בית יציקה״ של הצלם דיויד פלאודן, שהתמחה בסצנות אורבניות ותעשייתיות, מדברת על המחיצה היומיומית הזו, הכבדות של מאמץ החיים הפשוט.
 |
| "פועל בתנור של בית יציקה" - של David Plowden |
לא אמירה גרנדיוזית, לא סוף העולם, רק הצרחה של האדם הרגיל - רגיל כמו שהלמט עצמם נראו באותם שנים, עם טי שרטים וג׳ינס - תחת כובד המכונה.
 |
| אומן העטיפה - Arik Roper |
מחבר הביקורת: יוחאי מהבלוג "Japan in a dishpan"
קישורים: עמוד פייסבוק, בלוג.
אני מבלה ארבעים שעות בחודש בתוך קרון רכבת, כבר שש שנים וקצת. אני גר בשרון ועובד ברחובות. דאמיט, אני יושב בתוך קרון רכבת כשאני כותב את השורות האלה. ארבעים שעות בחודש זה נשמע כמו זמן אבוד, אבל בשבילי זה זמן פנוי מדהים שבזכותו הספקתי הרבה מאוד דברים בשנים האחרונות. את רוב הבלוג אני כותב משם, את האלבום שלי – ופרויקטים עתידיים שמתבשלים עכשיו ובקרוב תשמעו עליהם גם- אני עורך משם, אני קורא, אני צופה בסרטים וסדרות, וזה גם הזמן העיקרי שלי ביום לשמוע מוזיקה.
בחודשים האחרונים נתקלתי באלבום שמלווה את נסיעות הרכבת שלי בצורה מושלמת, והוא הפך לאחד האלבומים האהובים עליי בכלל. אורכו של האלבום הוא בדיוק שעה, כך שאני שם אותו באוזניות בתחילת הנסיעה והוא גם מסיים לי אותה. אני מוצא שזו יצירה גאונית, ומה שהכי יפה הוא שזה אלבום שאם הייתי שומע לפני שנתיים שלוש הייתי מבטל אותו בזלזול מוחלט; אבל היום הוא מתחבר לי בול לכל כך הרבה דברים אחרים שגדלתי עליהם, וגם מתחבר לי בול למה שאני מנסה להשיג במוזיקה היום. אורכו של האלבום הוא כאמור שעה, אבל הוא מכיל רק שיר אחד. האלבום הזה הוא האלבום השלישי של הטריו Sleep, שיש לו לפחות שני שמות וכמה גרסאות, אבל בגרסה הדפיניטיבית שלו הוא נקרא Dopesmoker.
 |
| גרסת העטיפה של אלבום מ2012.האלבום הוא בעצם רמאסטר של אלבום מDopesmoker מ2003 |
 |
| מצד שמאל אלבום של להקת (((Sunn O משנת 2009, מצד ימין אלבום של Earth משנת 2008 |
המפתח להבין את Dopesmoker נעוץ בעטיפה שלו כפי שיצאה בגרסה האחרונה והדפיניטיבית בה יצא ב-2012, שש עשרה שנה מאז שהאלבום הוקלט (ועל ההיסטוריה המשונה שלו- בהמשך). בעטיפה, גם היא אחת העטיפות האהובות עלי, מצוירות דמויות עטויות גלימות חומות, משהו בין הג'אוות של Star Wars לתושבי Dune עוטי חליפות הזקק, במסע מדברי, תוך שהן מעשנות באנגים עצומים מתוך תרמילים שהן נושאות. ברקע התכול אפשר לראות ירח ואולי אפילו שניים, והתחושה היא לחלוטין של סצנה תוך סרט מדע בדיוני או מערבון אסיד בסגנון אלחנדרו חודורובסקי. זה בעצם הקונספט וסיפור הרקע של Dopesmoker- מסע צליינות ועלייה לרגל לארץ הקודש (!) שעורכים היצורים בעטיפה, הקרויים “Weedians”.
 |
| "...הג'אוות של Star Wars..." |
Dopesmoker הוא כאמור שיר אחד שאורך שעה. השימוש במילים "טקס" ו"פולחן" הוא התיאור הכי מדויק של המוזיקה הזו, כי אני חושב שלא שמעתי הרבה דוגמאות למוזיקה שתובעת כל כך הרבה מסירות ונחישות ממי שמנגן אותה (למעט אולי סוואנס והחמישייה המאוחרת של ג'ון קולטריין). הם עבדו על השיר האחד שמרכיב את האלבום בין שנתיים לארבע שנים, תלוי את מי מהלהקה שואלים וכמה הוא עישן לפני ששאלתם. הם גם לא ניגנו שום דבר מהאלבום לייב לפני ההקלטות, ואז- כפי שאספר בהמשך- האלבום בסופו של דבר נגנז במקור והלהקה התפרקה, כך שההופעות הראשונות של החומרים ב-Dopesmoker בוצעו הרבה אחרי הקלטות האלבום, בהופעות איחוד
 |
| גרסת העטיפה של האלבום Dopesmoker מ2003 |
Droooooooop out of liiiiiiiife with boooooong iiiiiiiin haaaaaaand
Fooolowww the smooooke towaaaard the riff fiiiiiiiiled laaaaaaand
חייבים לומר ש-Dopesmoker הוא אלבום ממש קשה להאזנה. הוא תובע מהמאזין מסירות עצומה- אותה מסירות של זן שחברי Sleep תובעים מעצמם. כל מכה של דיסטורשן כותשת את המאזין שוב ושוב, זה מה שנותן את אפקט היעדר הזמן , בדיוק כמו המסע במדבר. כשאני שומע אותו אני מרגיש שאני הולך לאיבוד. איפה אני בכלל? אני בדקה התשיעית או בדקה החמישים ושבע? מה לעזאזל קרה שם באמצע? וכשאני נוסע ברכבת עם האלבום באוזניות הסנהייזר שלי, מבודד ביחד איתו מהעולם החיצון ומהשיחות הטפלות והרעשים האחרים בקרון, אני גם הולך לאיבוד במרחב, לא רק בזמן- מה קורה, אני בהרצליה או בכפר חב"ד? אני נוסע לרחובות או בעצם חוזר אחורה לבית יהושע? והאם זו תל אביב הגנה או אוניברסיטה? אני מאוד מאוד אוהב את התחושה הזו, שמוזיקה מבלבלת אותי ומוציאה אותי מאיפוס; אבל מיותר לציין שרבים לא יוכלו למסע הזה.
אני חושב שיצירות אמנות גדולות באמת הם כאלה שזורקות אותך החוצה מהעולם, מהמקום ומהזמן שאתה נמצא בו, ושותלות אותך במארג הזמן-חלל הפרטי שלהן, שהן עצמן יצרו. זה מאפיין את הסרטים של לינץ' וגיליאם וקובריק, את הספרים של בקט וג'ויס, את הפואמות של גינסברג ואדגר אלן פו, את האלבומים של פיטר האמיל וזאפה וביפהארט, וכן- זה כולל גם את Dopesmoker. הוא חי ביקום משלו, בגרסה המעושנת של Dune, כשבמקום סם המרקוח שמכחיל את העיניים, כורים שם שיטלואדס של גראס, והגיטרה הרפטילית של מאט פייק מחליפה את שייח' חולוד האימתני.
הקושי הרב בצליחת המדבר אפוף עשן הקנאביס של Dopesmoker קשור באופן ישיר להיסטוריה של האלבום והמיתולוגיה סביבו. חברי הלהקה הקליטו אותו ב-1996 עבור חברת התקליטים London Records. החברה הביטחה ללהקה חופש אומנותי מלא ומימון מלא. אבל כששמעו אנשי החברה איזה מין אלבום בישלו הסטלנים הישנוניים הם חטפו רגליים קרות וסירבו להוציא את האלבום. הם לא הבינו מה ניסו חברי הלהקה להשיג, ומה זה לעזאזל Weedians. תהליך החזרות, ההקלטות, המיקסוס של האלבום ואז הסירוב להוציא אותו היו יותר מדי עבור הלהקה והם התפרקו- מאט פייק הלך להקים את High on Fire, ציזנרוס והמתופף כריס הקיוס המשיכו לעבוד יחד ולחקור את קסמי הרפטציה כותשת המוחות והמיתולוגיה היודו-נוצרית תחת השם Om.
במהלך השנים האלבום יצא לא פחות מארבע פעמים בגרסאות שונות, כולל גרסה שנקראה Jerusalem שבה נחתכו 52 דקות מהשיר המקורי לתשעה קטעים קצרים יותר.
 |
| עטיפה קידמית ואחורית של גרסת האלבום JERUSALEM מ1996 |
 |
| Action figures של הWeedians |
