יום שני, 15 במאי 2017

"אבני הדרך" - שירים שהשפיעו על יוחאי ולף

הפעם ב"אבני הדרך" , יוחאי וולף, בלוגר (מהבלוג הנהדר "Japan in a dishpan" ), מוזיקאי עצמאי שמנגן על כמה כלים שונים והוציא אלבום לא מזמן בשם "Decomposing Composers".

Japan in a dishpan - בלוג של יוחאי שתוכלו לבדוק הרבה כתבות מאוד מעניינות על סגנונות שונים של מוזיקה, כתבתי עליו קצת יותר מפורט ב"אתרים מומלצים" שלנו. כדאי גם לעקוב אחרי הבלוג בפייסבוק.

באנדקאמפ של יוחאי - תוכלו לתמוך וקנות את האלבום "Decomposing Composers" וכמובן לעקוב אחריו בשביל מוזיקה חדשה.

לנוחות המאזינים והקוראים, הכנו מיקסטייפ של השירים המוזכרים בכתבה, שתוכלו לשמוע תוך כדי הקריאה:




מכל האמנים והמוזיקאים שהכרתי בחיי, אני חושב שהמורה הכי גדול שלי זה קפטיין ביפהארט. אני לא מושפע מהמוזיקה שלו באופן ישיר, כי היא כל כך ייחודית שאין לו כמעט שום ממשיכי דרך או חקיינים, אבל הגישה של ביפהארט היא הדבר הגדול שלקחתי ממנו- מצד אחד, היעדר מוחלט של גבולות או עכבות, מצד שני אפס פשרות. לביפהארט לא היה אכפת מחוקים או קונבנציות, לא היה לו מושג בכל התיאוריה והטכנולוגיה של מוזיקה, הוא התעלה מעל כל אלה. ביפהארט לא חשב מחוץ לקופסא- הוא זלזל בכל מושג הקופסא. אצלו למדתי שאין שום משמעות למוסכמות במוזיקה, ושאתה צריך להתמיד בחזון שלך גם אם אתה בעצמך לא בטוח מהו.



עוד מורה חשוב שלי. האמיל לימד אותי מהי אקסצנטריות, מה זה אינדיבידואליזם ואיך יוצרים עולם פנימי שלא תלוי ולא צריך אינפוט מהעולם החיצון. האמיל הוא גם חלוץ חשוב בתחום ההקלטה הביתית ופרץ דרך גם מהבחינה הטכנית. תופעת טבע, גדול מהחיים, פנומן. השיר הזה הוא מתוך מה שאני מגדיר אלבום האי הבודד שלי, In Camera.



את השנים האקספרימנטליות פינק פלויד, מאלבום הבכורה ועד Dark Side of the Moon, הכרתי וחרשתי עוד בגיל 13-14 לפני עשרים שנה, הרבה לפני טורנטים ויוטיוב, וחפרתי בעשרות בוטלגים מהתקופה. השנה יצאה קופסא מאוד מפנקת של השנים 1967-1972 של הלהקה ואחרי ששמעתי אותה נדהמתי לגלות עד כמה החברה האלה השפיעו עליי ועל סגנון הנגינה שלי. כבר בגיל יחסית צעיר ספגתי מהם את האהבה לקטעים ארוכים, לפיתוח איטי, לחזרתיות. "זהירות עם הגרזן, יוג'ין" זה אולי שיר הדגל של התקופה בעיניי, שמעתי אותו בעשרות ביצועים ואף פעם לא נמאס לי ממנו. קטע מכונן לגמרי.




בכל מה שקשור לנגינת גיטרה, אין מאסטר גדול יותר מרוברט פריפ. הטון, הגישה, מה שהוא מנגן, זה הדבר בשבילי. העקמומיות הזו שמתובלת בכל כך הרבה תחכום. הוא מנגן כמו איש מהעתיד, מהמאה ה-30. המפגש בינו לבריאן אינו הוא אבן פינה רצינית- פריפ הביא את הגיטרה, אינו את הטכנולוגיה ואת הגישה המינימליסטית. אולי פה נולדה האהב שלי ללופים, למה שהם עושים למח ומה שאפשר להגיע איתם, ועל לופים מבוססת כל טכניקת ההלחנה שלי (אם יש כזו בכלל).



אולי הלהקה שהכי השפיעה עליי בחמש השנים האחרונות, המפגש איתם היה כמו התנגשות רכבות חזיתית. הלהקה שלימדה אותי את יופיו הטהור של הדיסטורשן. בעצם הם מנגנים וריאציה כמו-מטאלית על פינק פלויד המוקדמים וזה כל כך יפה שהאוזניים בוערות ואז נמסות. בית ספר גבוה לסאונד ונחישות ואורך נשימה. ומייקל ג'ירה הוא השראה בלתי נגמרת- המוזיקאי אולי הכי לא מתפשר שיש.



אם נחזור לגילאי העשרה המוקדמים, בתקופה שרק התחלתי לנגן גיטרה, גיל 10-11, אחותי הגדולה הביאה את האלבום Dirty הביתה והוא פשוט הדהים אותי לחלוטין. לי רנאלדו ות'רסטון מור העזו לנגן גיטרות כמו שלא חלמתי שאפשר, בכל האלבום אין אפילו סולו גיטרה אחד נורמלי אבל הם אונסים ובועלים את הגיטרות שלהם וההלם שחוויתי מהדהד עד היום בכל פעם שאני נוגע בגיטרה. מעניין לציין שאני לא מעריץ סוניק יות' גדול, ודווקא האלבום הזה נחשב בקרב מעריצים כבדים לאלבום הכי סאחי ומסחרי שלהם- לי זה ממש לא אכפת, האלבום הזה היה אבן דרך משמעותית בכל הקשור לאהבה ולהבנה שלי במוזיקה.



השיר הזה פשוט מכיל את סולו הגיטרה הכי טוב שאי פעם שמעתי בחיים שלי. עד היום לא שמעתי משהו שמשתווה לו.



האופן שאני מנגן סקסופון הוא לא מאוד אורתודוקסי. אני לא יודע לנגן "ג'אז" אמיתי בכלל, ולמען האמת אני גם לא רוצה. כמה שאני אוהב לשמוע את צ'ארלי פארקר מנגן, הדבר האחרון שמעניין אותי זה לנגן סולו שלו (ולמען האמת מעולם לא אהבתי את הגישה הזו, גם של גיטריסטים, של להכיר סולו בעל פה). אני מנגן נטו לפי רגש, וכאן המפגש שלי עם המוזיקה האתיופית של גטטצ'יו מקוריה היה מטלטל במיוחד- הסולמות האתיופיים הפשוטים, העצובים כל כך האלה, הם בין הדברים המרגשים ביותר ששמעתי. זה מין אוקיאנוס צלול כזה שכיף להיכנס אליו שוב ושוב.



הרבה מאוד פעמים, במיוחד בהקשר של ג'אז, אנשים אומרים דברים כמו "אני לא מבין את זה" או "למדתי להבין את זה" או "צריך להבין את זה בשביל לאהוב את זה". אני אומר שזה ממש שטויות, הדבר הכי ראשוני שמוזיקה צריכה לעשות, לפני הכל, זה לרגש אותך. אחר כך אפשר להתחיל לנתח אותה לעומק ו"להבין" אותה, אבל בלי שהיא תזיז לך משהו בלב- חבל על המאמץ "להבין". בהקשר הזה, פרעה סנדרס הקליט את אחד הקטעים הכי מרגשים בתולדות המוזיקה. יש בג'אז המון נגנים הרבה יותר מתוחכמים ו-וירוטואוזיים ממנו, אבל כשהוא מכניס את הפיה לפה ונושף יוצא הדבר הכי ממיס לב שקיים. בקטעים מסוימים המוזיקה עוברת למימד אחר וכל הנגנים נכנסים לטראנס של רעש וגם את זה לקחתי ממנו. בכל פעם שאני מנגן סקסופון, אני מנסה להגיע למקום שגטטצ'יו ופרעה מגיעים אליו- לרגש הטהור הזה שמטלטל את כל הגוף. אין לי דרך אחרת לנגן.



מתוך האלבום Get Up With It, שמהווה בשבילי את שיא הקידמה של מיילס. התקופה החשמלית שלו מאוד השפיעה עלי, זה מין חיבור של כמעט כל עולמות התוכן המוזיקליים שאני אוהב- ג'אז פוגש פסיכדליה פוגש סוג של קראוטרוק ועוד מלא השפעות אחרות, ומתקבל משהו עתידני ועל -זמני ואל- זמני. קטע של 32 דקות שלא מפסיק, פשוט לא מפסיק, לתת בראש. אין לזה שום הגדרה פורמלית, זה לא נופל לשום קטגוריה ברורה. ככה מוזיקה צריכה להיות בעיניי.